מה באמת מסתתר מתחת לכעס שלנו על הבת שלנו?

הבת שלך חוזרת מבית הספר.

את שואלת איך היה.

היא עונה: "בסדר."

את מנסה לפתח שיחה, והיא כבר עם הטלפון.

כמה דקות אחר כך את מוצאת את עצמך כועסת.

אבל האם באמת כעסת על הטלפון?

גם כאמא וגם כמטפלת משפחתית, אני מגלה שוב ושוב שלא פעם הכעס הוא רק החלק הגלוי של הסיפור.

לפעמים מתחתיו מסתתרת אכזבה.

רצינו רגע של חיבור, שיחה, עניין – וקיבלנו דלת סגורה.

לפעמים מסתתר שם עלבון.

השקענו, דאגנו, התאמצנו – ופשוט רצינו להרגיש שרואים אותנו.

ולפעמים יש שם געגוע.

געגוע לילדה שפעם סיפרה לנו הכול, והיום כבר בונה לעצמה עולם משלה.

גם אצל הבנות שלנו זה דומה. מאחורי ה"עזבי אותי", גלגול העיניים או טריקת הדלת, לא פעם מסתתר רגש אחר לגמרי – תסכול, בושה, אכזבה או צורך בהבנה.

הבעיה היא שכאשר כעס פוגש כעס, המרחק בינינו גדל.

אבל כשאנחנו מצליחות לעצור לרגע ולשאול:

"מה באמת כאב לי עכשיו?"

או

"מה הבת שלי אולי מנסה להגיד לי מתחת לכעס?"

נפתחת אפשרות לשיחה אחרת.

לא תמיד נצליח להגיע מיד לתשובה. אבל לפעמים עצם הסקרנות משנה את כל התמונה.

בסופו של דבר, מאחורי הרבה רגעי כעס מסתתר רצון פשוט מאוד:

להרגיש קרובות, חשובות ואהובות. 💚

🌿 תרגיל קטן לשבוע הקרוב:

בפעם הבאה שאת מרגישה כעס עולה, נסי לעצור לרגע ולשאול את עצמך:

"אם הכעס לא היה יכול לדבר – איזה רגש אחר היה מבקש את רשות הדיבור?"

שרון רייטמן

עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית ופרטנית. מלווה הורים, משפחות ומבוגרים מתוך גישה מערכתית, אנושית ומחברת. מטפלת בתחנה לטיפול משפחתי בפרדס חנה-כרכור.